כוחו של רבינו הקדוש, סידנא רבי יצחק אביחצירא הי"ד, דודו ורבו של סידנא בבא סאלי, היה בשתיית העראק הקדוש. סיפורי מופת ופלא חולל – עד עצם היום הזה, מאה וארבע עשרה שנה לאחר פטירתו – עם סודו של העראק שהיה מסור בידו, ומשם הושיע את כל בית ישראל. הניסים והנפלאות להם מתוודעים כל שנה מחדש, בעקבות סוד העראק של רבי יצחק, מחבר הפיוט המקודש 'אעופה אשכונה', מרעישים ומפתיעים. חולים שהחלימו, עקרות שנפקדו, שלום בית ששב לשכון וילדים אובדים ששבו לדרך הישר, וכמובן פרנסה ברווח גדול. הכד הקדוש, ממנו נהג רבי יצחק לשתות את העראק בייחודים וכוונות, שמור בגנזיו של כ"ק רבי משה אביחצירא שליט"א, ממנו הוא מוזג לבקבוקים מיוחדים, על גבי השולחן הטהור שבו למד רבי יצחק בחברותא עם סידנא בבא סאלי, ועליו סעד את סעודות השבת בקדושה ובטהרה. "הקדושה של הפיוט שלו, עולה על הלימוד שלנו". רבי יצחק היה פלא. אור מופלא ומכוסה מילדותו ממש. אביו, זקני הקדוש רבי יעקב אביחצירא העיד בו שהוא מנשמת רבינו האר"י הקדוש, ועל כן קרא שמו 'יצחק', כשם רבינו האר"י. מור זקני, הסבא קדישא סידנא בבא סאלי עליו השלום, סיפר על מופת נורא שעשה בילדותו, ועודו בגיל שמונה שנים. וזה דבר המעשה:

פעם באו לפניו וסיפרו שאביו הקדוש, מור זקננו רבי יעקב אביחצירא, עומד וממתין ללבנה שתצא מבעד לעננים, כדי שיוכל לברך ברכת הלבנה, והיא מסרבת להתגלות.

אותה עת, מוצאי יום הכיפורים היה, ככל הנראה שנת תרכ"ח. רבי יצחק מיהר למקום עמדו של אביו וראה אותו עומד וממתין להקביל פני אביו שבשמים. נענה הילד ואמר, "לבנה, לבנה, הלא תבושי? אבא עומד ומחכה לך, ואת ממשיכה להתכסות בעננים?!"

העידו עשרות היהודים שנכחו באותו מעמד, באותה עת התפשטו העבים אילך ואילך והלבנה האירה בטהרתה!

הפיוט והלימוד

את הפיוט 'אעופה אשכונה', כתב רבי יצחק בהיותו בגיל שתים עשרה שנה. סיפרו שפעם לא הגיע ללמוד עם אביו כהרגלו, ומצאוהו בעליית הגג, רוכן על הדף. משהתייצב לפני אביו ונשאל היכן היה, החל לפייט את הפיוט הזה שכתב באותה שעה.

מששמע מור זקננו את הפיוט יוצא מבנו הקטן בקדושה וטהרה, התלהטו פניו והכריז, "הקדושה של הפיוט הזה, עולה על הלימוד שלמדנו היום"!

תירוץ טוב עם כוס מאחיה

היה לו לרבי יצחק עניין מיוחד בשתיית הערק, ועמו היה עושה נפלאות גדולות. פעם ישב אביו בחברת שד"ר מארץ ישראל, והיו מתנצחים בביאורה של סוגיה פלונית. זה אומר בכה וזה אומר בכה, ולכלל הכרעה לא הגיעו.

הציע מרן האביר יעקב לקרוא לן זקוניו שהיה אז כבן  חמש עשרה שנה, לשמוע את דעתו, באשר היה למדן מופלג וחריף גדול.

נכנס הבן לפני אביו, ושאל, "וכי איך אפשר להשיב על כזו סוגיה סבוכה בלי כוס מאחיה?!" הכוס הובאה, ורבי יצחק החל להרצות דרך חדשה לחלוטין בהבנת הגמרא, עד שאותו שד"ר נשקו על ראשו והכריז, "אפילו בארץ ישראל לא נמצאים חכמים כאלה"!

כדי ערק בדרך נס

מאחר והיה רבי יצחק בן זקוניו של מרן אביר יעקב, והתייתם ממנו בהיותו בגיל עשרים שנה לערך, ראו אחיו הגדולים צורך להשגיח על צעדיו, ולא היה מוצא חן בעיניהם ריבוי שתיית הערק שנהג בו, עד שבממוצע היה שותה ארבע ליטרים של ערק מזוקק.

וזאת יש לדעת, כי חייו של מור דודינו רבי יצחק היו מעולפות ספירים. רוב ימיו היה מסוגר בעליית הגג, עסוק בשקו ותעניתו. וכאשר יצא מהחדר ופגש אנשים שונים, היה עומד ומונה את חטאיהם שעשו ושום דבר לא נעלם מעיניו, עד שכאשר שמעו את צעדיו מרחוק, היו אנשים נסים לקולו, שמא ימנה ברבים את כשלונותיהם.

אף שתיית הערק הייתה סוד טמיר שהתייחד עמה בעבודת הקודש, ורק לצד השתייה החריפה יכל להעמיק בתלמודו, אולם אחיו הגדולים לא ראו זאת בעין יפה.

כיון שניסו פעם ופעמיים לדבר על לבו ולא הועיל, החליטו ליטול את הסולם המגיע לעלייתו, וכך להותירו נצור לבדו בחדר לימודו. הם ידאגו לו למזון ומשקה, לתפילות יוכל להצטרף מבית הכנסת הסמוך, ובלבד שאל ה'מאחיה' לא יגיע.

לאחר כמה ימים, מגיעים לבקרו, והנה רואים אותו וטרוד במשנתו, ועל השולחן מונח כד גדול בן חמשה ליטרים, מלא בערק משובח, ובפינת החדר מונחים סדורים שורות של כדים ריקים, שככל הנראה שימשו אותו בימים האחרונים.

האחים השתאו, הן החדר היה נעול והסורגים צרים וצפופים. מי הכניס כדים רחבים כאלה לכאן?

הפתרון הגיע מהשכנה, אשה צדקנית שהתפרנסה מבישול הערק. תקופה ארוכה שאין בישול הערק עולה יפה. בצר לה, קראה בקול לרבי יצחק שיתפלל בעדה. שמע את רבי יצחק את דמעתה והבטיח לה, כי אם תדאג לו מדי יום לכד ערק, מובטח לה שהזיקוק יצא מוצלח.

התחייבה האישה ובסוף היום ההוא קראה אליו שהכד מוכן. הניחה אותו על אדן החלון, ולמרות שהסורגים היו צרים, נכנס הכד בדרך נס, כך מדי יום ביומו!

האושפיזין חייכו כנגדו

פעם היסב לסעודת אושפיזין ועוד טרם בירך על הפת, בעוד היא אחוזה בידיו, העלו פניו הטהורות בת שחוק למשך זמן ארוך. איש לא ידע מה פשר החיוך והעיכוב.

משהתעורר ובצע על הפת, תמהו על ההפסק שעשה בין נטילת ידים לברכת המוציא. השיב להם רבי יצחק, "האושפיזין הקדושים באו לכאן, היו מרוצים מהקהל ומהסעודה, באו לכאן וחייכו, ואף אני חייכתי כנגדם, עד שפסקו מחיוכם ויכלתי לבצוע"

דמעה אחת בודדת

פעם, בעת עצירת גשמים, נערכו יהודי העיר לעצרת תפילה ותחנונים. עלו לעליית רבי יצחק וסיפרו על מצוקת המים והחורף השחון.

באין אומר ודברים, יצא רבי יצחק לשדות, התבונן ברגבי האדמה היבשים ובשמים התכולים והתעצב אל לבו. פרש את ידיו הטהורות לשמים ודמעה בודדת נשרה במורד עינו. זמן מה עמד שם, ואין פיו מוציא תפילה, רק עיניו מתחננות.

ומשסיים את תפילתו, דקות בודדות עברו וכבר השמים החלו להתעבות וגשמים ריוו את פני האדמה!

עקידתו בערב שבת

מקום קבורתו של רבי יצחק, בעיר תולאל, רחוקה ממקום מגוריו בריסאני. שודדי דרכים נטלו את נפשו בעת שיצא לאסוף כספים לאחזקת ישיבת 'אביר יעקב'.

ביום שישי, בעודו צועד עם השמש הצדיק רבי משה שטרית והמשרת הערבי, הורה להם לעצור את הפרדות ולהתכונן לתפילת מנחה, הגם שהיום היה גדול ובדרך כלל נהג להתפלל סמוך לשקיעה.

לאחר תפילת מנחה ביקש מהשמש שיחמם מים, כי ברצונו לשתות כעת ספל תה. הוציא קולמוס ודף נייר וכתב עליו את הפיוט 'יום השביעי הוא יום מנוחה'. תוך כדי כתיבה הגיעו שודדים רכובים על סוסים, ראו את דמותו הרכונה, שלפו פגיון ודקרוהו בלבו הטהור.

ראש השודדים ביקש לדקור פעם נוספת ולוודא את מותו, רבי יצחק, מתבוסס בדמו, הרים אליו את מבטו וקרא, "רשע"! ובו במקום יבשה ידו ונשתתקה.

עד שהגיעו יהודי תולאל הסמוכה, כבר נפטר רבי יצחק. מיהרו איפוא וטיפלו בטהרת גופו הקדוש, ועד היום מנוחתו כבוד בעיר תולאל שבמחוז גוראמה.